רפורמת הסייעת השנייה בגני הילדים

בקיץ 2011 התעוררה המחאה החברתית על יוקר המחייה במדינה, אשר בעקבותיה הוקמה הוועדה לשינוי חברתי־כלכלי ("ועדת טרכטנברג"). הוועדה המליצה במסגרת הדו"ח שהוציאה תחת ידיה, להקדים את גיל הכניסה של ילדים למערכת החינוך הציבורית, שעמד לפני כן על גיל ארבע, כך שיעמוד על גיל שלוש. המלצה זו אומצה במסגרת החלטת ממשלה שנה לאחר מכן (החלטת הממשלה מס' 4088). הדבר הביא לכך שבשנים האחרונות נקלטו כ־90 אחוז מילדי שנתונים אלו (כ־300 אלף ילדים) בגנים ציבוריים. למרות הוצאתה לפועל של החלטה זו, נותרו קשיים רבים, כאשר העיקרי בהם נעוץ בכך שגני העירייה הכילו תקן של גננת אחת המלווה על־ידי סייעת אחת בלבד, ושתיהן יחד אחראיות על 35 ילדים בממוצע, נתון שאיננו הולם את צרכיהם של פעוטות בגילאי .4-3 ארגונים חברתיים רבים, וכן ארגוני הורים וארגוני גננות, החלו דורשים הכנסתה של סייעת נוספת לגני הילדים העירוניים, תוך הצפת הסוגיה בפאנלים רלוונטיים לנושא, והצגת המצב הרעוע בגני הילדים הציבוריים.

רפורמת הסייעת השנייה ממשיכה למעשה את התהליך שהחל בשנת 2012 עם יישום החלטת הממשלה על מתן חינוך ציבורי חינם לגילאי .4-3 הרפורמה יצאה לדרכה עם תחילת שנת הלימודים תשע״ו, לאחר אישור הממשלה ובשיתוף פעולה עם המרכז לשלטון מקומי. שר החינוך נפתלי בנט, שר האוצר משה כחלון ויו״ר המרכז לשלטון מקומי, חיים ביבס, הציגו את התכנית להכנסת סייעת שנייה לגני הילדים בגילאי .4-3 על־פי משרד החינוך, תכנית הרפורמה כוללת הגדלה של התקציב בגנים בסך כולל של כ־400 מיליון שקלים. הגדלת התקציב, על־פי משרד החינוך, תאפשר העסקתה של הסייעת השנייה בגני הילדים, בהם לומדים 30 ילדים ומעלה, דבר הנועד להגביר את זמינות הצוות החינוכי לילדים והענקת יחס חם ואישי. זאת ועוד, תגבור הצוות החינוכי יאפשר מתן ביטוי הולם לשונות בין הילדים ומענה לצרכים פיזיים ורגשיים.