פרשת ילדי תימן

פרשת ילדי תימן עוסקת בהיעלמותם של כ-1,000 תינוקות של עולי תימן בשנים הראשונות להקמת המדינה (1948-1954). הורים רבים העידו כי נמסר להם מבתי החולים שבהם אושפזו ילדיהם כי הם נפטרו ונקברו, וזאת מבלי שההורים ראו את הגופה. הורים רבים סירבו להאמין כי ילדיהם נפטרו, וטענו כי ילדיהם נחטפו. הפרשה נחקרה על ידי שלוש ועדות: ועדת בהלול-מינקובסקי שפעלה בשנים 1967-1968, חקרה 342 מקרים, וקבעה כי ב-316 מהם הילדים אכן נפטרו. ועדת שלגי, שפעלה בשנים 1988-1994 קבעה כי מתוך 287 מקרים שנחקרו, 222 תינוקות נפטרו, וגורל השאר אינו ידוע. ועדת קדמי פעלה בשנים 1995-2001 והחומרים שהובאו בפניה היו אמורים להישאר חסויים עד שנת 2070, אך לחץ ציבורי שהופעל בשנים האחרונות הביא את הממשלה לבחון את הקדמת חשיפת המסמכים. ב-26 ביוני 2016, בהחלטת ממשלה 1584, נבחר צחי הנגבי כשר הממונה על בדיקת הנושא.

בנובמבר 2016 אישרה הממשלה (בהחלטה 2040) את חשיפת כל החומר הארכיוני מוועדת כהן-קדמי, למעט מידע רגיש העלול לפגוע בפרטיות ומידע העלול לפגוע בביטחון המדינה. נאסרו לפרסום גם תיקים שהמשפחות התנגדו לפרסומם.

נכון לינואר 2017, פורסמו חומרי הוועדה באתר ארכיון המדינה. החומרים פורסמים במועד, בתאריך 28 בדצמבר 2016. לפי תמצית הנספחים שפרסמה היחידה הממשלתית לחופש המידע לגבי 718 מהמקרים שנחקרו, נמצא כי 95% מהתינוקות נפטרו בוודאות, 3% נפטרו בסבירות גבוהה, ולגבי 2% הנותרים קיימת מידה של סבירות לפטירתם.

המסמכים מלמדים כי המסקנה שאליה הגיעה ועדת קדמי דומה למסקנות שאליהן הגיעו שתי קודמותיה שקבעו כי רוב הילדים מתו ממחלות, ולא נמצאה עדות לחטיפה ממוסדת של ילדים. עם זאת, גם לאחר חשיפת החומרים, נשמעים קולות בציבור לפיהם חומרי הוועדה לא מספקים הסבר משכנע להיעלמות מספר כה רב של תינוקות.