הקמת צוות לגיבוש תכנית לפיתוח ולהעצמה של העיר טייבה

בהמשך להחלטת הממשלה מס' 1539 מיום 21.3.2010 (להלן – החלטה 1539) בנושא תוכנית חומש לפיתוח כלכלי של יישובים במגזר המיעוטים, ולאור מצבה המיוחד של העיר טייבה, כמפורט בגוף החלטה זו, להכריז על טייבה כיישוב בעל עדיפות לאומית, ולגבש תוכנית לפיתוח ולהעצמה שלה, כדלקמן:
1. להקים צוות בראשות מנכ"ל משרד הפנים וראש הרשות לפיתוח כלכלי של מגזר המיעוטים במשרד ראש הממשלה ובשיתוף משרד האוצר (להלן: "הצוות") אשר יגבש, בתוך ששה שבועות, תוכנית לפיתוח ולהעצמה של העיר טייבה ("תוכנית הפיתוח"). שר הפנים וראש הממשלה יביאו את תוכנית הפיתוח, עם השלמתה, לאישור הממשלה.
במסגרת פעילות זו, מינהל השלטון המקומי במשרד הפנים, בשיתוף אגף התקציבים במשרד האוצר, ייגבשו תוכנית ייחודית לבקרה תקציבית ארוכת טווח על פעילות הרשות ועל יישום תוכנית הפיתוח, וזאת נוכח נסיון העבר ובמטרה למנוע הידרדרות כלכלית-תפקודית חוזרת של הרשות. 
2. להנחות את מנכ"לי משרדי הממשלה הבאים: הכלכלה; הבינוי והשיכון; התחבורה והבטיחות בדרכים; התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים; הגנת הסביבה; החינוך; הרווחה והשירותים החברתיים; הבריאות; המשרד לביטחון הפנים; המשרד לאזרחים ותיקים ומשרד התרבות והספורט, להעביר לצוות, בתוך 21 יום, תוכניות עבודה ותקצוב, וכן נתונים מתאימים, לצורך גיבוש תוכנית הפיתוח, וכן לסייע לצוות בכל עניין הנדרש לצורך גיבוש תוכנית הפיתוח. בנוסף, יהיה הצוות רשאי לפנות לגורמים אחרים, ממשלתיים, ציבוריים ופרטיים, כפי שימצא לנכון ובכפוף לכל דין. 
3. משרד הפנים יעמיד סך של 500 אלש"ח, מתקציבו, לצורך התקשרות עם יועצים, ככל שתידרש התקשרות מעין זו לצורך גיבוש תוכנית הפיתוח.  

עדיפות לאומית
החלטה זו מוגשת מכוח פרק כ"ו: אזורי עדיפות לאומית, לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום  התכנית  הכלכלית לשנים  2009  ו-2010), התשס"ט-2009 (להלן: "החוק") וזאת מהטעמים הקבועים בסעיף 151(ב)(5) לחוק, בדבר הצורך בצמצום פערים בין האזור או היישוב לבין אזורים או יישובים אחרים או בין קבוצות אוכלוסיה תושבות האזור או היישוב לבין קבוצות אוכלוסיה אחרות, כמפורט להלן.
בהחלטת הממשלה מס' 1539 אושרה תכנית רב שנתית לשנים 2014-2010 לפיתוח כלכלי ביישובי מיעוטים, אשר התבססה על הצורך בצמצום פערים בין יישובי מגזר המיעוטים לבין כלל היישובים במדינת ישראל, פערים המתבטאים במכלול היבטים ובכללם היעדר תשתיות מפותחות של אזורי תעשייה ותעסוקה, מיעוט תשתיות תיירותיות, תשתיות תחבורה ירודות, היעדר תחבורה ציבורית בתוך היישובים ואליהם, שיעורי אבטלה גבוהים ושיעורים נמוכים של השתתפות בכוח עבודה, ובפרט בקרב נשים, היעדר תכנון ראוי או אי מימושו, והיצע מוגבל של קרקעות לבניה, הכל כמפורט בהחלטה האמורה.
בחירת היישובים שנכללו בתוכנית לפי החלטה 1539, נעשתה על פי הוראות החוק ולאור שילוב של תבחינים, אשר המרכזיים בהם היו, ברמת הרשות: גודל היישוב ומצבה הכלכלי-תפקודי והנהגתי של הרשות המקומית ("הנהגה נבחרת והיעדר הסדר נושים" כהגדרת ההחלטה); וברמת כלל התוכנית: תמהיל יישובים מאוזן ("ייצוג הולם  לקבוצות  דתיות  ועדות  במגזר המיעוטים") והיקף יישובים מוגבל. 
החלטה מס' 1539 מיושמת ב-12 היישובים הגדולים ביותר במגזר המיעוטים נכון למועד ההחלטה (בפועל ב-13 רשויות מקומיות, כאשר דליית אל כרמל ועספיא הובאו בחשבון כמקבץ אחד לעניין ההחלטה), מתוך הבנה שיש להתמקד בראש ובראשונה ביישובים הגדולים על מנת להשיג את מירב ההשפעה וכדי לחולל שינוי מהותי במצבה של האוכלוסייה. עם זאת, לאור תנאי הסף שנקבעו בהחלטה מס' 1539, בדבר קיומה של הנהגה נבחרת לרשות המקומית והיעדר הסדר נושים, 3 מתוך 15 הרשויות המקומיות הגדולות במגזר המיעוטים במועד קבלת ההחלטה לא נכללו בתוכנית מטעם זה בלבד – טייבה שנוהלה באותו מועד על ידי ועדה ממונה והיתה בהסדר נושים, וכן באקה ג'ת וכפר כנא שנוהלו על ידי ועדה ממונה.
כעת מוצע, בהמשך להחלטה מס' 1539 וכשלב הבא ביישום מדיניות הממשלה לפיתוח יישובי המיעוטים, להכריז על העיר טייבה, שהיא הגדולה, בפער ניכר, מבין שלושת היישובים שלא  נכללו בהחלטה 1539, אשר סיימה לאחרונה הליך ממושך של הקפאת הליכים, ושמכלול בעיותיה הוא המורכב ביותר מבין הרשויות המקומיות הגדולות במגזר המיעוטים שלא נכללו בתוכנית הפיתוח, כיישוב בעל עדיפות לאומית ולהכין עבורה תכנית פיתוח המותאמת לצרכיה הייחודיים.
מעבר לשיקולים ולנתונים התומכים ששימשו בסיס להחלטה מס' 1539, ושרלוונטיים במלואם גם ביחס לטייבה, על אף חריגותה בהיבט ההנהגה הנבחרת, ומעבר להיותה הרשות הראשונה, מבחינת גודלה, בנסיבות של הרחבת התוכנית מעבר ליישובים שנקבעו במקור בהחלטה מס' 1539, העיר טייבה סובלת מזה שנים רבות משילוב ייחודי וקשה של בעיות במגוון תחומים. בהן, בין השאר, בעיות ייחודיות בתחום התפקוד המוניציפאלי והניהול הכספי של הרשות, בתחום הבטחון האישי, בתחום התשתיות ובתחומים חברתיים-כלכליים וחינוכיים. נסיונות שנעשו על ידי המדינה לפתור את בעיותיה של העיר בכלים מקומיים ורגילים, קרי פיזור הרשות ומינוי ועדה ממונה לעיר, כשלו, והעיר אף היתה לעיר היחידה בישראל שנקלעה פעמיים להליך של חדלות פרעון בפיקוח בית משפט. לאחרונה, הנחה בית המשפט, על סיום הליך ממושך של הקפאת הליכים אשר תכליתו היתה לאפשר את ייצובה הכספי. שילוב הבעיות החריגות בעיר, כפי שיפורט להלן, הביא ליצירת מצב חריג ומיוחד, שאין דומה לו בערים אחרות בארץ, המשליך על יכולתה של העיר להשתקם ולתת לתושביה הזדמנות שווה לקיום ראוי, ומצדיק בהתאם התערבות ממשלתית, ברמה הלאומית, לשם העצמה ופיתוח של העיר.
כאמור לעיל, וכפי שיפורט גם להלן, בנקודת הזמן הנוכחית, עם סיום הקפאת ההליכים, נפתח חלון הזדמנויות לחולל שינוי מערכתי בעיר.
אי-יציבות שלטונית וקשיים כספיים יוצאי דופן
העיר טייבה סובלת מזה שנים רבות מבעיות יסוד בשלטון המוניציפאלי, אשר הינן, בהיבטים שונים, חריגות בקנה מידה ארצי.
ראשית, העיר טייבה היא הרשות המקומית היחידה בישראל שנקלעה, פעמיים בתוך כעשור, לחדלות פירעון שחייבה ביצוע הליך של הקפאת הליכים, מינוי כונס נכסים וגיבוש הסדרי חוב, בפיקוח בית משפט. בפעם הראשונה נקלעה הרשות למצב זה בשנת 2000; בפעם השניה נקלעה הרשות למצב זה בשנת 2007, אז הגיעו חובות העירייה, על פי הערכת הנאמן מטעם בית המשפט, לסך של כ- 920 מלש"ח.
הליך של הקפאת הליכים ביחס לרשות מקומית הינו הליך נדיר ביותר, הכפוף למבחנים מחמירים של בית המשפט. עד היום ננקט מהלך מעין זה ארבע פעמים בלבד, שתיים מתוכן, כאמור, ביחס לעיר טייבה, אשר בעניינה מצא בית המשפט כי אין מנוס מאישורו של הליך הקפאת הליכים לאחר שהרשות המקומית, שהיא זרוע שלטונית, הגיעה למצב של קריסת מערכות מלאה ו"התפוררות מוחלטת של תפקודה ופעילותה, וזאת לאחר שכל האמצעים ה"רגילים" של פיקוח, מניעה ואכיפה בידי גופי המדינה נכשלו כשלון חרוץ" (פרק 23231-06/11 עו"ד אבנר כהן נ' מדינת ישראל משרד הפנים, כונס נכסים רשמי תל אביב, השופטת ו' אלשייך, מיום 8.11.2012).
בנוסף על ייחודיות מצבה הכספי תפעולי של טייבה, מאז 2007 התחלפו בעיר מספר רב של  ראשי רשות, מהם ראש רשות אחד שהודח ומספר ראשי ועדות ממונות.
תמונת המצב העולה מפרק זה היא כי העיר טייבה מאופיינת באי-יציבות ניהולית יוצאת דופן, לאורך שנים, וסובלת מקשיים בניהול התקציבי שאין להם אח ורע בשלטון המקומי, קשיים שהובילו את הרשות להליכי כינוס נכסים פעמיים בתוך עשור.
בנסיבות המתוארות יש חשיבות לתחילתה של התוכנית בנקודת הזמן הנוכחית, לאחר הנחיית בית המשפט בדבר סיום  הקפאת ההליכים, ופתיחתו של חלון הזדמנות לתחילתה של התנהלות כספית תקינה.
בטחון אישי 
העיר טייבה מזוהה כמוקד פשיעה בולט במדינת ישראל. שילוב של מקרי רצח רבים ורצופים לצד פעילויות פליליות אחרות, כגון: איומי רצח והריגה וניסיון לרצח, אירועי ירי, גניבות רכב ופשיעת עבירות רחוב, עבירות נגד אדם ונגד גוף מערערים את הסדר הציבורי בעיר.
על-פי נתוני המשטרה, בכל אחת מחמש השנים האחרונות (2012-2007) היו שיעורי עבירות האלימות החמורה ל-10,000 נפש בטייבה גבוהים משמעותית מהנתונים הארציים, כאשר בשנת השיא (2011) שיעור עבירות האלימות החמורה ל-10,000 נפש בטייבה עמד על 43.7 לעומת 22.9 בממוצע הארצי. בשנת 2012 עמד שיעור זה בעיר טייבה על 28.4 לעומת 22.7 בכלל הארץ.
אלימות חמורה כוללת רצח, נסיון לרצח, הריגה, חבלה גופנית חמורה, תקיפת שוטר בנסיבות חמורות, תקיפת עובדי ציבור ותקיפה.
כמו כן, מנתוני המשטרה בעניין תחושת הביטחון האישית של תושבי העיר עולה תמונה קשה. בכלל זה, נתונים על הערכות הציבור בעיר ביחס לתחושת הביטחון האישי, לאמון במשטרה ולזמינות המשטרה.
זאת ועוד, על פי נתוני המשטרה היו בעיר בשנים 2012-2011, עשרות מקרים של שימוש באמל"ח, וכן עשרות מקרים של תפיסת אמל"ח, עשרות מקרי ירי ומקרי רצח רבים. בעיר פועלים ארגוני פשיעה המעורבים בפעילות פלילית עניפה, מגביית דמי חסות ועד מעשי רצח.
נתונים חברתיים-כלכליים, חינוך ותשתיות  בהשוואה לערים אחרות
מאז קבלת החלטה 1539 חלו שינויים במאפייני חלק מהרשויות שנבחנו במסגרתה ואשר לא נכללו בה בסופו של יום. הרשות המקומית באקה-ג'ת (שלא נכללה בהחלטה מפאת קיומה של ועדה ממונה) פוצלה לשתי רשויות, באקה וג'ת. בית המשפט הנחה לסיים את הקפאת ההליכים בעיר טייבה. בנוסף, מספר התושבים בכל אחת מהרשויות השתנה אף הוא, כך שנכון לשנת 2012,  15 יישובי המיעוטים הגדולים ביותר בישראל הינם:

השוואת נתוני ארבע הרשויות הגדולות שלא נכללו בהחלטה 1539  (על פי נתוני הלמ"ס העדכניים ביותר הידועים כיום), קרי באקה-אל-גרביה, ערערה, כפר כנא וטייבה, מגלה שלא רק שטייבה היא הגדולה מביניהן בפער ניכר, אלא קיימים הבדלים משמעותיים נוספים בין יישובים אלו לבין העיר טייבה.
ראשית,  כמפורט לעיל, המצב הניהולי והתקציבי בעיר טייבה קשה לעין ערוך מהמצב של באקה, ערערה וכפר כנא. אף אחת מרשויות אלו, למעט כמובן טייבה, לא נקלעה להליכי חדלות פרעון בפיקוח בית משפט, על משמעויותיהם מרחיקות הלכת. באף אחת מהן לא הוחלף מספר כה גבוה של ראשי רשות בפרק זמן כה קצר.
בנוסף, על-פי נתוני מינהל השלטון המקומי במשרד הפנים, בעוד שבטייבה הגרעון המצטבר  כאחוז מסך ההכנסות בשנת 2012 – בטרם הושלם הסדר הנושים – עמד על מינוס 175%, השיעור המקביל בבאקה עמד על מינוס 20% בכפר כנא על מינוס 3% ובערערה על עודף של 17%; בדומה, הגרעון המצטבר לתושב עמד בטייבה על 4,771 ש"ח, לעומת 772 ש"ח בבאקה, 135 ש"ח בכפר כנא ועודף של 565 ש"ח בערערה. גם הגרעון השוטף כאחוז מסך ההכנסות ביישוב בשנת 2012 עמד בטייבה על 1%, לעומת 2% בכפר כנא ועודף של 1% בבאקה ו- 12% בערערה. כאמור לעיל, נקודת הזמן הנוכחית, עם סיום הקפאת ההליכים וההתייצבות הכספית בטייבה, היא משמעותית ומייצרת הזדמנות לחולל שינוי במטרה למנוע הדרדרות חוזרת.
הבדלים נוספים קיימים במדדים חברתיים כלכליים שונים. כך, למשל, שיעור הזכאים לבגרות בטייבה עמד בשנת 2011 על 38.7% בלבד, לעומת 63% בערערה ו- 50.6% בכפר כנא. הלמ"ס אינו מציג בשנת 2011 נתונים מקבילים ביחס לבאקה, אך הנתונים הזמינים האחרונים, המתייחסים לשנת 2010 לרשות המאוחדת (אז) באקה-ג'ת, עומדים על 57%.  שיעור מקבלי גמלת הבטחת הכנסה בטייבה עמד בשנת 2011 על 12%, לעומת 3% בבאקה, 3% בערערה ו- 17% בכפר כנא.
גם בתחום התשתיות ניכר פער משמעותי בין הרשויות הללו. שיעור פחת המים עמד בשנת 2011 בטייבה על 38.5% לעומת 26.7% בכפר כנא           ו-19.2% בבאקה-ג'ת (נתוני 2010, האחרונים שקיימים בלמ"ס) ו-16.8% בערערה. שיעור תאונות הדרכים לאלף איש עמד על 1.1 בטייבה, לעומת 1.3 בכפר כנא, 0.6 בבאקה ו- 0.4 בערערה.
יצויין, כפי שהדברים הוצגו לעיל, כי לא בכל פרמטר פרטני מצבה של טייבה נחות ממצבן של הרשויות האחרות. כך, למשל, מדורגת ערערה באשכול חברתי-כלכלי 2, לעומת טייבה המדורגת באשכול חברתי כלכלי 3. בדומה, כפי שהוצג לעיל, כפר כנא נמצאת במקום נמוך יותר ביחס לטייבה בחלק מהפרמטרים, כך הוא באשר לשיעור תאונות הדרכים לאלף איש, שיעור מקבלי גמלת הבטחת הכנסה, ואף ביחס לחלק מהנתונים הכספיים. עם זאת, המכלול המצטבר של הנתונים, בתחום הניהול העירוני, הבטחון האישי והנתונים החברתיים-כלכליים, מצביעים על פער משמעותי לרעת העיר טייבה, שהיא גם הגדולה, ולפיכך המשמעותית יותר מנקודת מבט אסטרטגית, המצדיק אבחנה בין טייבה לבין יישובים אלו, ומתן קדימות לעיר טייבה. זאת כמובן מבלי לגרוע מן האפשרות שהממשלה תבחן בעתיד גיבושן של תכניות המשך נוספות לרשויות אחרות.
ניתוח איכותני
ניתוחם של הנתונים הסטטיסטים והאחרים שהובאו לעיל, נותן תמונה טובה, אם כי חלקית בלבד באשר למצבם של יישובים שונים. כך, למשל, קיימות סטיות מדידה הנובעות מתושבים המתגוררים ביישוב אך אינם רשומים בו; יש מידע חסר על בניה בלתי חוקית (מעצם טיבה ככזו) וכיו"ב. בהתאם לכך, נהוג לבחון את מצבה של הרשות גם בבחינה איכותנית, כאשר לעתים העין רואה יותר מאשר המספרים. בהתאם לכך, יצויין, כי לאור מכלול הנתונים הנוגעים למצבה המוניציפאלי החריג של העיר טייבה, סבורים גורמי המקצוע במינהל השלטון המקומי במשרד הפנים, שהינו הגוף המקצועי המתמחה בעניין, שלא ניתן לשקם את העיר בלא התערבות ממשלתית מערכתית. הרשות לפיתוח כלכלי של מגזר המיעוטים במשרד ראש הממשלה, תומכת אף היא בעמדה זו, וסבורה שיש לקדם תוכנית מערכתית לפיתוח ולהעצמת העיר טייבה, ולתעדפה על פני יישובי מיעוטים אחרים שאינם נכללים בהחלטה 1539. 
לאור כל האמור לעיל, מחליטה הממשלה להכריז על טייבה כיישוב בעדיפות לאומית, וזאת לתקופה של 3.5 שנים ממועד קבלת החלטה זו. ההכרזה על טייבה כיישוב בעל עדיפות לאומית תהיה תקפה אך ורק ביחס להטבות ופעולות כפי שייקבעו בתוכנית הפיתוח שתגובש מכח החלטה זו.